סיפור על המתרחש מאחורי המסכה
או – על אמונה, אומץ ויציאה מהמשבצות
רגע לפני שהתחלתי לכתוב את הפוסט, הרמתי את העיניים מהמחשב, רק לרגע, כדי לסדר את המחשבות בראש ואז מולי על לוח השעם בחדר העבודה, ראיתי את המשפטים שמהווים עבורי השראה בכל פעם שאני מפחדת, מאבדת את האמונה בעצמי ומחליטה שאולי לא…
הראשון : "רק דבר אחד עושה את החלום לבלתי אפשרי – הפחד מהכישלון" פאולו קולו
השני : "אם אתה מסוגל לחלום, אתה מסוגל גם לבצע" וולט דיסני
הפוסט קיבל כיוון אחר..
המשפטים הללו כל כך אקטואליים עבורי בימים אלה, בהם אני צועדת שוב נגד דפוס שהתקבע לו מילדות, שוברת שוב את הסיפור שסיפרתי לעצמי במשך שנים ועומדת למרות החששות הרבים להתחיל משהו חדש שדורש ממני ג'ינגול בין כל הכובעים שאני חובשת בחיי. מתה מפחד, עם מסכה של- הכל יהיה בסדר.
בסדנאות שלי, "מאחורי המסכה" אני פוגשת באנשים שנשארים במקום הבטוח, המוכר, מאחורי חומת מגן .מוחזקים, שמורים עם קושי להשתחרר מהכבלים.
האושר, והסיפוק שלי הוא לראות אותם חובשים מסכה אחרת, שונה ממי שהם ומתחילים לנסות דפוס אחר לפעמים אגרסיבי מהם, לפעמים עדין יותר, נשי ועוד.
כאשר הם מסירים את המסכה מהפנים, מתגלות העיניים שלהם- נוצצות עם חיוך גדול ותחושה של- "אם הצלחתי כאן, אצליח גם בסביבה אחרת". המסכה משחררת אותנו מביקורת עצמית, מהפחד של- מה יגידו..אותו פחד וביקורת שמלווים אותנו מילדות. תחושת השחרור מאחורי המסכה, החופש, הידיעה שאפשר אחרת, שיש בתוכנו עוד כל כך הרבה צבעים וכוחות ממלאת את כולנו בהתרגשות ותקווה משותפת.
לכולנו, לכל אחת ואחד אשר לעתים מאבדים אמונה, נכבלים שוב בכבלי האמונות מילדות, ששוכחים עד כמה גדלנו והתפתחנו וכמה צבעים נוספים, אפשרויות ויכולות יש בנו- אני מקדישה את הסיפור הבא:
כשהייתי קטן, אהבתי ללכת לקרקס. אהבתי את כל בעלי החיים והוקסמתי מהיכולת שלהם ללכת על חבל , להרים, להוריד ולהסתובב לפי הוראות המאלף. הכי הרבה הוקסמתי מהפיל. במהלך ההופעה התרשמתי מגודלו, ממשקלו ומכוחו של הפיל.
יום אחד ביקשתי מאבי שייקח אותי ,אל מאחורי הקלעים של הקרקס- אל בעלי החיים, ראיתי אותו. את הפיל. הפיל הגדול הזה, היה קשור באחת מרגליו בשרשרת אל יתד קטנה שהייתה מקובעת לרצפה.
היתד הייתה חתיכת עץ זעירה שחדרה לרצפה לעומק סנטימטרים ספורים בלבד ולמרות שהשרשרת הייתה עבה וחזקה נראה לי מובן מאליו שבעל החיים שבכוחו לעקור עץ מהמשורש יכול גם להשתחרר בקלות מהיתד ולברוח.
שאלתי את אבי: מדוע הפיל לא בורח. הוא חזק וגדול כל כך, למה?
אבי ענה לי: הפיל לא ברח מהקרקס מפני שהוא היה קשור ליתד מקטנותו.
עצמתי את עיני ודמיינתי את הפיל חסר הישע שזה עתה נולד מגלה שהוא קשור ליתד. אני בטוח שהפילון דחף, משך והזיע וניסה להשתחרר. למרות מאמציו הוא לא הצליח להשתחרר מפני שהדבר היה למעלה מכוחותיו.
דמיינתי שהוא נרדם באפיסת כוחות ושביום למחרת הוא ניסה שוב, וגם ביום המחרת…. עד שיום אחד, יום נורא מבחינתו, השלים בעל החיים עם חוסר האונים שלו ונכנע לגורלו.
הפיל העצום ורב העצמה הזה שאנו רואים בקרקס לא בורח בגלל שהמסכן מאמין שהוא אינו מסוגל לברוח.
חוסר האונים שחש בצעירותו, נחקק בזיכרונו.
והגרוע מכל- הוא מעולם לא שב לערער ברצינות על הזיכרון הזה.
לפעמים אנחנו כמו הפיל בקרקס- כבולים ליתדות שמגבילות את החירות שלנו. חיים במחשבה שאנחנו לא יכולים לעשות המון דברים מפני שפעם, מזמן שהיינו קטנים, ניסינו ולא הצלחנו, או שאמרו לנו שוב ושוב שאנחנו לא יכולים.
הדרך הטובה ביותר לדעת אם נצליח היא פשוט להשתחרר ולהחליט לנסות שוב, מכל הלב!
אני מחזירה אותנו, אל המשפטים שבתחילת הפוסט ומאחלת לכולם שנה טובה! עם ניסיונות מוצלחים, אמונה ביכולת, שנדע לשחרר מתוכנו את כל הצבעים, המסכות והפנים. לשחרר את הכבלים.
ואם הגעת עד כאן, אני מזמינה אותך להגיב ולשתף את מחשבותייך בעקבות הקריאה.
להתראות בפוסט הבא.
*הסיפור מאת: חורחה בוקאי
תגובה אחת
השארת תגובה
תמשיכי כך ותעזרי לנו להוריד את המסיכות.
מחכה להמשך…