פתאום יש המון זמן. ההסתגלות של כל אחד ואחד למצב החדש שנכפה עלינו, מעניינת אותי.
כבר חודש לא מנחה סדנאות, כבר חודש לא מופיעה ומספרת סיפורים. כבר חודש שמטפלת באמצעות זום ומוצאת משמעות.
הזמן האין סופי הוביל אותי בתחילה לעשייה ( כי ככה אני באוטומט) התחלתי בקינון כמו אישה לפני לידה, הכנתי את הקן לשהות של המשפחה, לא ידעתי עד כמה היא תהייה ממושכת.
השלב השני היה בהכרת תודה. תודה על שהאיש שלי עדיין עובד. תודה שהילדים גדולים וכולנו גם יחד וגם לחוד, תודה שיש לאן להימלט, ותודה שעולנו בריאים.
אני כרגע בשלב השלישי- לא חושבת על העתיד הרחוק, רק על כאן ועכשיו. קוראת המון. נחה. לוקחת את הזמן. מודה שיש זמן. הרי תמיד אמרתי כשיהיה לי זמן אז…. לפעמים מתגעגעת לשגרה, לפעמים למעלה לפעמים למטה.
לקח לי זמן, להתרגל לזמן הזה, לקצב חדש, לומדת יותר יותר לשהות. לחשוב. לבהות. לבדוק מאיזו סיבה עולה בי רגש מסוים, לקרוא אותה שורה מאה פעמים ובכל פעם מחשבה אחרת עולה בעקבותיה.
אז הסיפור היום הוא על הזמן שיש לנו- מה אנחנו עושים או לא עושים אתו? האם אנחנו באוטומט? חייבים וצריכים למלא את הזמן? או אולי נותנים לזמן למלא אותנו?
ספרו לי, שנהיה גם קצת יחד בזמן הזה.
חוטב העצים העקשן
היה היה חוטב עצים שהתקבל לעבודה בבית חרושת לעצים. המשכורת הייתה טובה ותנאי העבודה טובים אף יותר וחוטב העצים התכונן למלא היטב את תפקידו.
ביום הראשון הוא התייצב אצל מנהל העבודה, והוא נתן לו גרזן והקצה לו שטח ביער.
האיש יצא ליער לכרות עצים בהתלהבות.
ביום אחד בלבד הוא חטב שמונה עשרה עצים.
"ברכותי", אמר לו מנהל העבודה." המשך ככה"
מעודד מדבריו של מנהל העבודה, החליט חוטב העצים לשפר את תפוקתו ביום המחרת, ולכן הלך לישון מאוחר מאוד.
בבוקר המחרת הוא קם לפני כולם והלך ליער.
למרות כל מאמציו, הוא לא הצליח לחטוב יותר מחמישה עשר עצים.
"אני וודאי עייף", הוא חשב והחליט ללכת לישון עם שקיעת השמש.
עם הזריחה, הוא קם נחוש לשבור שיא חדש, אך באותו היום הוא לא הגיע אף למחצית.
ביום המחרת חטב שבעה, אחר כך חמישה, וביום האחרון הוא ניסה כל אחר הצהרים לכרות את העץ השני.
מודאג ממה שיגיד מנהל העבודה, הלך החוטב לספר לו את שאירע ולהישבע שהוא מתאמץ מאוד.
מנהל העבודה שאל אותו:"מתי השחזת בפעם האחרונה את הגרזן שלך?"
"להשחיז? לא היה לי זמן להשחיז: הייתי עסוק מדי בכריתת עצים"…
השארת תגובה