והנה פסח מסתיים ואני רוצה את החירות שלי בחזרה.
חודש ללא עבודה שאני כל כך אוהבת. חודש ללא הופעות כמספרת סיפורים, חודש ללא סדנאות " מאחורי המסכה", חודש של טיפולים בזום, חודש ללא מפגשים עם אנשים רחוקים ויקרים. חודש קורונה.
חיפשתי סיפור שיעודד אותי, שיחזיר לי את האופטימיות שלי, סיפור שייתן לי כיוון- מצאתי סיפור שגרם לי לחשוב:
הכנפיים נועדו למעוף
כשבגר הילד אמר לו אביו: "בני לא כולנו נולדים עם כנפיים. אמנם אתה לא חייב לעוף, אבל אני חושב שיהיה חבל אם תסתפק בהליכה כשאלוהים הטוב העניק לך כנפיים."
"אבל אני לא יודע לעוף" ענה הבן.
"נכון", ענה האב והוליך אותו להר, על פי התהום.
"אתה רואה בני? לפניך מרחב האוויר. כשתרצה לעוף בוא לכאן, נשום עמוק, זנק לתהום, פרוש כנפיים ועוף".
הבן היסס.
"ואם אפול?"
"גם אם תיפול, לא תמות. רק תקבל כמה שריטות שיחשלו אותך לקראת הניסיון הבא", ענה האב.
הבן חזר לכפר ופגש את חבריו, אלה שהיו לצידו כל חייו.
חלקם אמרו לו: "השתגעת? בשביל מה? אביך חצי משוגע… בשביל מה אתה צריך לעוף? עזוב אותך משטויות, מי צריך לעוף?"
החברים הטובים ייעצו לו:" ואם זה נכון? זה לא מסוכן? מדוע שלא תתחיל לאט? נסה להשליך את עצמך מגרם מדרגות או מצמרת עץ. אבל… מפסגת ההר?"
הצעיר הקשיב לעצתם של חבריו. הוא טיפס לצמרת עץ וקפץ באומץ. הוא פרש את כנפיו, נפנף בהן בכל הכוח, אבל למרבה הצער נפל על הקרקע בקול חבטה.
הוא פגש את אביו ועל מצחו חבורה גדולה.
"שיקרת לי! אני לא יכול לעוף. ניסיתי ותראה את המכה שחטפתי! אני לא כמוך. הכנפיים שלי הן לקישוט בלבד".
"בני", אמר האב, "כדי לעוף צריך מרחב בשביל לפרוש את הכנפיים. זה כמו לצנוח במצנח: לפני שקופצים צריך להגיע לגובה מסוים.
" כדי לעוף חייבים להסתכן. אם אינך רוצה להסתכן, עדיף שתוותר ותמשיך ללכת ברגל כל ימי חייך".
טיפסתי כמה פעמים גבוה בחיי ועפתי.
אולי הגיע הזמן לטפס גבוה יותר?
או אולי בכלל להמתין בסבלנות בקצה הצוק לזמן בו משב הרוח ינשב בכיוון הנכון ואז להמשיך לעוף?
או רגע לנוח שם למעלה- ליהנות ממה שיש?
להחליף תפקיד – לתת מקום למסכה חדשה?
אני עדיין חושבת מהי התשובה הנכונה עבורי- ומה התשובה שלכם? שתפו, שיהיו לנו ימים טובים יחד ולחוד שם למעלה.
2 תגובות
השארת תגובה
דווקא בתקופה הנוכחית לא מחפשת לטפס גבוה , רוצה להישאר על הקרקע , להתחבר לאדמה , לשורשים לקשר עם המשפחה שלי , הילדים , הזוגיות .להיות כאן ועכשיו ,להנות מהיש הכה גדול בחיי ולהוקיר תודה
דליוש תודה על השיתוף בסיפורים
תודה לימור על התגובה והתזכורת- על הכרת התודה!