התעוררתי מוקדם הבוקר. הגוף שלי אותת- זוזי. נועי. כולם ישנים.
סגר ואני ברגשות מעורבים, יוצאת. דממה. רצה לבדי בעולם. שקט. ברחוב אין איש שידביק אותי.
בדרך חזרה החלו לצוץ א/נשים- טיול עם הכלב, צעידה, ריצה, מתיחה, בהייה- כל אחד והסיפור שלו. ואז.. מפגש- עיניים נפגשות ומספרות ברגע סיפור. ברכנו זה את זו בברכת בוקר טוב, עם חיוך והמשכנו. ואני חשבתי- כמה שמחה יש בהיפגש עם האחר. לברך ולהתברך ע"י זרים. להיפגש בעיניים ודרכן להקשיב לרגע אחד לסיפור שהן מספרות, והן מספרות. בשקט. מפגש הוא כמו מסיבת הקשבה רבת משתתפים: עיניים, קול, גוף, אנרגיה, תנועה כולם ביחד וכל אחד לחוד.
להפגש באמצע הדרך עם אחרים, זרים- לברך, לחייך -הלוואי וזה אחד הדברים שיישארו איתנו אחריי הקורונה.
הסיפור הבא שמצאתי הערב, התחבר לי לסיפור שלי הבוקר ולסיפור של אתמול.
להקשיב
אדם שנישואיו היו במשבר פנה לעצת הגורו. אמר לו הגורו:" אתה חייב להקשיב לאשתך."
האיש לקח את העצה וחזר לביתו. כאשר חזר אל הגורו אמר: למדתי להקשיב היטב לכל מילה שאשתי אומרת.
לכך הקשיב המורה בחיוך:
" עכשיו חזור הביתה ולמד להקשיב לכל מילה שהיא איננה אומרת."
השארת תגובה